מחבר: נועה איריס

כאב במעיים או כאבי בטן מתמשכים הם לא תמיד רק עניין של תזונה או רגישות פיזית. לפעמים זה הלב שמדבר דרך הבטן. האזור הזה בגוף כל כך רגיש, כי הוא מחובר לרגשות העמוקים ביותר שלנו:, פחדים, דאגות, חוסר ביטחון, תסכולים שלא הצלחנו לעכל… ממש כמו שהגוף מתקשה לעכל מזון, כך גם הנפש מתקשה לעכל חוויות…

השיעול מתמשך, הגוף שלך לא שותק, הוא מדבר. יש משהו שהוא לא מצליח להוציא, משהו פנימי שנמצא עמוק בתוכך, מחפש מקום לצאת. לפעמים, אנחנו שותקות כשיש משהו שאנחנו לא מצליחות לומר או לשחרר וזה מתבטא בגוף. שיעול, במיוחד כשהוא לא עובר, יכול להיות סימן לכך שאת לא מצליחה לשחרר רגשות או מחשבות שמעיקות עליך. האם…

האם את סובלת מדלקות מפרקים או מכאבים במפרקים? אם כן, ייתכן שמדובר במשהו מעבר לכאב פיזי מכיוון שדלקות מפרקים רבות קשורות למתח פנימי, כעסים מודחקים או רגשות שלא הצלחת לשחרר. הגוף שלך לא שוכח כלום. כשאת חווה מתח ריגשי ממושך, כעסים או תסכולים שאת לא מצליחה לשחרר, הם יכולים להיתפס במפרקים וליצור דלקות או כאבים.…

שוב הבוקר מתחיל עם דמעות, חיבוק חזק מדי,לב אחד קטן שמסרב להיפרד.ואת? נשארת שם בכניסה עם לב דואב,חוזרת לאוטו עם עיניים דומעות ושאלה בלב – אולי זה לא בסדר? הפרידה קשה – לא רק לו, גם לך.כי הלב שלך קשור בו.כי את מרגישה את הרגש שלו בתוך הגוף שלך. אבל את יודעת מה?יש לך דרך…

היא בוכה, נצמדת אלייך, מתערבבת בין פחדים לעייפות.ואת שם, מותשת בעצמך, מנסה להחזיק חזק,אבל בפנים את נשברת. אולי את שואלת את עצמך “מה עשיתי לא נכון?”“למה התחושה שהכל הופך לקרב הישרדות רגשי?” אבל זה לא את.זה פשוט – חוסר בכלים. כשלא מלמדים אותנו איך להכיל רגשות,איך לאזן אנרגיה,איך להעביר לילדים שלנו ביטחון –אנחנו מרגישות אבודות.…

פעם היית רגועה יותר. שמחה יותר.היה לך זמן לעצמך, נשימה, שינה.והיום? את קמה עייפה, מתפקדת על אוטומט,וכל בכי קטן של הילד – מרגיש כמו צעקה בתוך הלב שלך. אולי את שואלת את עצמך בשקט: “איך הגעתי למצב הזה?”“איפה האמא שרציתי להיות?” והתשובה היא – לא אשמתך.אף אחת לא מלמדת אותנו איך להחזיק בית, ילדים, רגשות,…

יש רגעים שהלב נקרע בשקט.את רואה שהילד שלך מתכנס. שהוא לא כמו שהיה.הוא לא משתף, לא מספר, ואת מרגישה –שמשהו שם בפנים מבקש עזרה.אבל את לא יודעת איך להגיע אליו. “מה עובר עליו? למה הוא לא סומך עליי?איפה טעיתי בדרך?” כל אמא מרגישה את הרגע הזה.זה לא שאת לא עושה מספיק – את פשוט לא…

בטח את זוכרת ערב אחד או יותר שבו הכל הרגיש קצת יותר מדי.הילד בכה, הילדה הייתה חסרת סבלנות, הכלים נערמו בכיור, ואת הרגשת – שאת על הקצה. ואז… נשמת.נשימה עמוקה, אחת. אולי גם שנייה.והילדים? הם פשוט… נרגעו. כי כשאת רגועה, משהו מתמוסס באוויר.כשהלב שלך לא דופק במתח, גם הם מרגישים בטוחים.כשאת מחוברת לנשימה, לקרקע, לעצמך…

ההערכה העצמית שלך מתחילה בתקופת הילדות והיא תלויה בכמות החוויות החיוביות שצברת לעומת כמות החוויות השליליות שצברת